החברה הישראלית מצויה כיום בתוך רצף של לחץ חסר תקדים.
המלחמה מול איראן אינה נחווית כאירוע נפרד אלא כהמשך ישיר לחווית הטראומה וחוסר הוודאות שהחלה בשבעה באוקטובר.
מאז אותה שבת, הציבור מצוי במצב של לחץ המאופיין בדאגה מתמדת, שבו המוח משדר פקודות בלתי פוסקות להפעלת מערכת העצבים האוטונומית.
הפעלה זו דורכת את הגוף לתגובות פיזיולוגיות להגנה, שמטרתן להבטיח הישרדות מיידית על חשבון תהליכי תחזוקה ארוכי טווח של הנפש והגוף.
אי האיזון במערכת העצבים האוטונומית יכול להיות אחד ההסברים לירידה במספר הפניות לקבלת עזרה נפשית, תופעה שלה אנו עדים.
שכן הנפש פועלת לפי היררכיה ברורה של צרכים.
על פי תאוריית הצרכים של מאסלו, לא ניתן להתפנות לעיבוד רגשי כאשר הצרכים הבסיסיים ביותר של ביטחון בקיום הפיזי נמצאים תחת איום ממשי.
במצב כזה, הציבור נכנס לשלב ההתמודדות שבו הנפש מגייסת את כל משאביה כדי לשמור על איזון תפקודי אל מול סכנה מוחשית, תוך דחיית ההתמודדות עם הפצע הנפשי לזמן בלתי ידוע.
עם זאת, הסכנה הגדולה הטמונה ברצף זה היא המעבר לשלב אפיסת הכוחות, שבו המשאבים הנפשיים אוזלים והאדם עלול לגלוש למצב של חוסן ירוד או חוסר אונים נרכש.
הצמיחה האמיתית מתוך הטראומה המתמשכת אינה נשענת רק על חוסן מנטלי, אלא על היכולת האקטיבית של הגוף לפרוק את האנרגיה העצורה במערכת העצבים.
כאשר אנו לומדים לווסת את הרגשות העזים, לתת פורקן למתח הפיזיולוגי שנאגר ולהיעזר במשאבים, אנו מונעים מהטראומה להפוך לפגיעה כרונית ומתחילים לבנות מחדש את תחושת השליטה והביטחון בגוף.
ברמה המערכתית, השיקום חייב להתמקד כעת במניעת "נקודת האל-חזור" של אוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה, אך טרם אובחנו או קיבלו מענה במערכת העמוסה.
התערבות מוקדמת יכולה למנוע הידרדרות למצבים נפשיים קשים ומפחיתה את הנטל על מערכות האשפוז והרווחה.
במקביל, יש לתעדף את שימור כוח האדם הציבורי באמצעות טיפול בשחיקה של גורמי המקצוע עוד לפני הגעתם לקריסה, שכן מניעה היא הדרך היעילה ביותר למניעת אובדן הון אנושי יקר למדינה.
בטווח הארוך, המעבר הנדרש הוא מתגובה למשבר לבניית חוסן קבוע, דרך הטמעת שפה וכלים יישומיים של ויסות רגשי כתשתית במערכות הציבוריות.
היכולת להשתקם ולצמוח נובעת מהפיכת החוויה הפסיבית, להתמודדות אקטיבית הממוקדת בניהול המשאבים הפנימיים.
בנייה מחדש של האמון בעצמנו ובסביבה, יחד עם תרגול של ויסות עצמי, מאפשרת לחברה הישראלית לא רק לחזור לאיזון, אלא לפתח חוסן אקטיבי.
בדרך זו, הטראומה מפסיקה להיות רק פצע קפוא והופכת להזדמנות לצמיחה, שבה הלמידה כיצד להרגיע את המערכת בזמן אמת היא המפתח לגיבוש זהות לאומית חסינה ועמידה יותר אל מול כל איום עתידי.
הכותבת: משכית גילן שוחט, משנה למנכ"לית עמותת EmotionAidⓇ, לשעבר מנהלת המרכז החינוכי בבית החולים לילדים שניידר
